להקשיב לרגש בלי שהוא ינהל אותנו פירושו להתייחס אליו כאל מידע — לא כאל פקודה. הרגש מדווח על משהו חשוב ("אני פוחד", "זה כואב לי"), אבל הדיווח לא מחייב פעולה מיידית. ההבחנה בין "להרגיש את הרגש" לבין "לפעול מתוכו" היא אחת המיומנויות הרגשיות החשובות ביותר — ואפשר לפתח אותה.
הדחקה — "אין לי זמן לזה עכשיו." הרגש שנדחק לא נעלם; הוא יורד למרתף וממשיך לפעול משם — כמתח בגוף, כעצבנות בלי סיבה, כניתוק. הצפה — הקצה השני: הרגש עולה ואנחנו הופכים אותו. שולחים את ההודעה הזועמת, מבטלים את הפגישה מהפחד, נסחפים. בשני המקרים לא באמת הקשבנו — או שסגרנו את הדלת, או שמסרנו את המפתחות.
בטרילותרפיה יש לזה תמונה פשוטה: הרגש הוא כמו ילד שמושך בשרוול. אם מתעלמים — הוא צועק יותר חזק. אם נותנים לו לנהוג — מתרסקים. אבל אם ההורה שבפנים (מה שאנחנו מכנים "האמצע") מתכופף ושואל "מה קרה?" — הילד נרגע. לא כי הבעיה נפתרה, אלא כי סוף סוף מישהו הקשיב.
אם הרגשות מרגישים רחוקים מדי ("אני לא מרגיש כלום") או חזקים מדי ("הם מנהלים אותי") — אלה בדיוק המצבים שתהליך מלווה נבנה עבורם. במרחב מוגן, עם מישהו שמחזיק את התהליך, אפשר לתת לרגשות לדבר בקצב בטוח. איך נראה תהליך כזה ←
להמשך קריאה: למה הראש והרגש אומרים דברים שונים? · מודעות רגשית — איך מתחילים
15 שנים לא הקשבתי לרגש שלי בכלל — אז את המאמר הזה כתבתי גם לעצמי של פעם. הסיפור ←